השיר החותם את שיבולת ירוקת העין כבד שיר ללא כותרת
שפותח במילים "כבד על עפעפינו העולם",
הוא אולי הדוגמא הניצחת ליצירה הזאת של השיר
המצלולי הלאה גולדברגי ולאופן שבו
הוא ככה נתקע ישר בירכתי התודעה.
"כבד על עפעפינו העולם.
ראשינו שח.
"בכיינו נאלם.
נחתם האור בפאתי הים.
הזמר תם.
"הולכים עבים.
צועדת השיירת "בדומיה זורחת ומקומרת.
ניהיה שלווים.
"ניהיה שלווים מאוד.
היום פנה.
ענינו עצומות." כמו בשירו של אברהם
בן יצחק שקראנו בודדים אומרים זה האנחנו,
האנחנו המין האנושי ובאותו אופן התמונה הזאת
מובילה את האדם להמצא בתוך תנועה לקראת המנוחה, לקראת מותו.
ישנם הרבה מאוד שירים כאלה בתרבות העולם בכל פאתי העולם,
אלא שכאן גדולתו של משורר היא בכך
שהוא נכנס לדבר האוניברסלי, שהוא גם אוניברסלי בתוך הספרות כבר,
באיזו דרך שהיא שמורה רק לו ושאין לה
תקדים ואין לה בן זוג וכאן זה מופיע מיד
בפתיחה המחשבה הזאת על העפעפיים,
שהעייפות הרי כביכול נמצאת בעפעפיים ולמקד בהן
את כל היישות כבד על עפעפינו העולם.
כאילו העולם כולו הנגלה לעין הוא זה שרובץ
על העין וגם עוצם אותה והתהליך שיוצר המצב המטאפורי
הזה שהעולם נמצא על העפעפיים ועוצם את פתחי הראייה
האלה ואחר כך ראשינו שח בכיינו נאלם זה כבר פועל יוצא
הרבה יותר פשוט של הדבר הזה, אבל אותה פתיחה היא בעצם איננה מובנת.
איננה מובנת מאליה ואיננה בעצם מובנת בכלל,
אין לזה פירוש זאת מטאפורה לגמרי,
לגמרי קיצונית העולם איננו יושב על הכתפיים --
על העפעפיים הוא איננו כבד עליהן ובכל זאת זה
מוביל את כל המחשבה ואת כל מישור התפיסה לאיזה מקום
פיזי על גבול המחשבה, על גבול האסוציאציות ועל גבול החלום.
והנקודה הזאת היא נקודת הפתיחה של השיר והוא בעצם לא זז ממנה ובמקום
הכמוס הזה האינטימי של קריאת שירה והבנת המילים בו מתרחש השיר.
והתמונה שוב יוצרת איזו תחושה של יופי עצום שגלום בצער נורא.
"הולכים עבים "צועדת השיירת
בדומייה "זורחת ומקומרת." הדיבור הסימבוליסטי
אוהב את הסינסתזיה, "דומיה זורחת ומקומרת",
זו מטאפורה שקושרת חושים שונים זה לזה הדומייה
היא פתאום מפיצה אור ולא זו בלבד אלא שיש
לה גם אור והיא גם בצורה של קמרון גדול.
אנחנו נמצאים באיזה מימד היכלי של קיום אנחנו בתוך היכל
גדול שהוא התנועה הזאת אל השקיעה ואל המיטה ואל השינה.
"ניהיה שלווים, ניהיה שלווים מאוד", כמו באותו שיר מפורסם של גטה,
שיר לילה של נודד שמסתיים במילים "חכה עוד מעט תנוח גם אתה",
השינה כמנוחה אבל ההרגשה שזה גם מימד הסוף של השיר,
לשים את השיר הזה בסוף ספר שירים שעינינו הוא חיים,
ילדות התבגרות, טרגדיות,
זכרונות והתחושה שהוא מכיל בצורה כזאת את העולם כולו.
יש שוב במקום הזה משהו שמזכיר גם את אופן הדיבור של
רחל בלובשטיין האופן שבו השיר רוצה בזיקוק קטן
מאוד לאחוז הכל "איש ונבו לו על ארץ רבה",
ההרגשה שהקטן אוחז את הגדול וכובד העולם וגם קלותו האין סופית,
כולם באיזה עגל טל ושהשיר הוא עגל טל לאה גולדברג היא
הנציגה הוירטואוזית ביותר של הפואטיקה הקלאסיציסטית
הזאת שיוצרת את הזיקוק המושלם בין צליל משמעות
ואותו מושג עתיק יש לומר של יופי.
