השיר הבא, יום הזיכרון תשכ"ט.
עוד שיר שמוקדש לשכול,
ועכשיו שכול ישראלי אחרי מלחמת ששת הימים.
שנות ה-60, סוף שנות ה-60.
ושוב ראו את הקשב של בן הדור הזה.
דור שהתעצב באותן שנות ה-40.
השיר הזה עשוי 3 שירים.
הראשון.
"היא מזמינה ירקות בטלפון, ומסדרת,
מסדרת את הבית." "קשה לחשוב עליה.
יש צעקות נוראות בטבורה." "אבל הקו מנותק.
קשה לחשוב עליה" "אם היא מחוברת רק לאדמה.
אוזן בשר ודם אל אוזן עפר." "ושומעת, שומעת קולות נוראים.
קשה לחשוב עליה".
2.
"הוא יוצא לעבודה בבוקר" "סנטרו בוכה,
ומשקפי השמש צוחקים." "פגשתי אותו בצהריים,
ההספד שלו היה קצר." "מחר זה יהיה
3 חודשים" "הוא קיבל 9.2 בבחינות
הבגרות." "פחדתי להסתכל אחריו,
עמוס עפר וסלע" "סבל של זיכרונות.
איך יספיק לחצות את הכביש?" "פחדתי
להסתכל בפניו." "איש בלי פרופיל,
בלי עכשיו." "איך אפשר ללחוץ את ידו?
חסר לו מימד" "ואין לו זמן".
"דיברנו על מידות הדף וגודל העמוד." "גם אני
אוהב דיוק והרבה תאריכים רשומים בפנקסי." "בדפים האחרים
יש סטנוגרמה של עופות לילה וקולות נוראיים בצוהרי היום."
"הרבה הברות של בעתה וטיוטה של דומיות".
השירים המרתקים האלה
נוגעים בשכול מן הצד, לא על ידי השכול,
אלא על ידי המשורר המתבונן באב ואם שכולים
ונותן רישום לאיזו הבנה
על חושית של מצב הקיום של השכול,
של האדם שניתק מבנו.
האם, אי אפשר לשמוע אותה,
"יש צעקות" "נוראות בטבורה, אבל הקו מנותק".
כרמי מפעיל מחדש את יחסי אם ובן
כדבר שנובע מן ההריון ומחבל הטבור אבל הופך עכשיו את
הקריעה הסופית של חבל הטבור כאירוע של ההרג.
אי אפשר לחשוב עליה מסתבר, כי היא, מחוברת רק לאדמה.
לעצור?
כי היא מחוברת רק לאדמה.
"אוזן בשר ודם אל אוזן עפר.
ושומעת" "שומעת קולות נוראיים, קשה לחשוב עליה".
ושוב ראו את המימד הלא
מיתולגי של ההימצאות בחיי היומיום,
הנוגע במימד המיתולגי של חווית האבל והשכול.
להקשיב לאדמה.
לשמוע את הקולות שבאים מעבר לקבר.
להיות במימד הזה.
להיות עכשיו בחיי האדם שאיבד את בנו.
בדבר הזה כרמי נותן פתח לאיזשהו סוג אחר
של דיבור שהוא איננו עולמו של הטקס ואיננו עולמו
של המיתוס שניתן להכניס אותו אל המחשבה הטקסית הלאומית.
אל השירים האלה בא האדם היחיד בצורתו המפורטת ביותר.
השיר גם מוקדש לזכר יצחק הלוי לוין.
כלומר, מוקדש לאדם אחד, לזיכרו של אדם אחד.
והיחידיות הזאת היא כניסתה של הישראליות
אל תוך מימד האבל גם בהקשרו הלאומי.
מדובר על יום הזיכרון תשכ"ט.
האב אומר מה שבני אדם אומרים.
"מחר יהיה 3 חודשים." "הוא קיבל 9.2 בבחינות הבגרות".
והדברים שנובעים עכשיו מהדיבור הזה באים רק
לגבי האדם הזה, על מצבו הקיומי של אב.
הוא אומר "איך אפשר ללחוץ את ידו?
הוא לא נמצא במקום הזה." "חסר לו מימד, אין לו זמן".
הוא נמצא בהעדר גמור של קורדינטות רגילות.
המכה של השכול היא מכה לתודעה.
היא איננה תמונה מיתולגית של דם שפוך על העלים.
חזקה ככל שתהיה, היא נמצאת במימד שהוא שייך לעולמה של האומנות.
כאן הוא נכנס אל מקום שהוא קושר את הפסיכולוגיה והקיום
והשירה בזיקה לאירוע הטראומתי מכל.
Ariel HirschfeldProfessor
