במחזור הזה היא ממשיכה ונותנת עוד תמונה שקשורה באותה ילדות ובאותו אופן מפתיע שבו נכנס מימד הקדרות לחוויה ילדית. השיר הזה הוא "החצר". "הקיסוס שטיפס על כתליו הכהים של הצריף." "ומרזב, וחבית עמוקה כמו סוד." "ריח גשם של קיץ, רענן וחריף." "הטיפות על עלי הפרג כפנינים נמסות." "הכתפיים רפות וצרות ולחות." "הילדה הקטנה בשמלה לבנה, החצר השותקת קסומת אורחות." "אושר גדול עד מאוד של בדידות ראשונה". ראו כמה מעניין הבניה הזאת של השיר כתמונה, כעולם בלי בלי התרחשות, זה כמעט רק קטלוג של דברים. והקטלוג הזה רק בהמשך ברור שהוא בחירה מאוד מדוייקת של ילדה. שהולכת לאותה חצר אחורית ומונה את הדברים שסביבה. קיסוס על הקיר, המרזב, החבית. והחיווי היא "עמוקה כמו סוד". היא דומה בכלל לדבר פנימי, תודעתי. הריחות, התמונה של הפרחים. והמחשבה דווקא על פרח הפרג. הסמל הזה של חלומות ושינה. ואחר כך ההתבוננות בילדה כשזה לא ברור אם זה מבפנים או מבחוץ. והיא נמצאת בתוך הדבר הזה. והיא שוב הילדה בשמלה הלבנה. אותה מופשטות שכל אחד יכול להיכנס אליה, גם אם הוא גבר. והילדה הזאת עכשיו נמצאת בצד אחר של החוויה הרגשית. זאת שמחה, אושר של בדידות ראשונה. שוב, מה פתאום? לאן זה הולך? מנין זה בא? מה הסיפור? הסיפור לא נמצא. מן הסיפור יש רק איזו נקודה מאוד מרכזית של צומת, של תפנית. או של מצב נפש אחד. ועל מצב הנפש האחד והקטנטן הזה תלוי עולם. הפרופורציה הזאת או הדיספרופורציה הזאת בין העולם והרגש. וההקצנה של התפקיד של הרגע הרגש. היא זאת שהופכת אותו כל כך מהותי וגם נדיר. זהו דיבור ככל הנראה נשיותו היא מהותית. משום כך, אני חושב, השירה הזאת מצאה איזשהי דרך אל מישור שאיש לא הצליח להיכנס אליו בדור ההוא. אנחנו נראה עכשיו שיר מתוך מחזור אחר לגמרי. והוא המחזור "סליחות". ונקרא ממנו רק שיר אחד. ובעיקר רק בית אחד.
