פרשת האונס בעיר ההרגה היא עניין שצריך לבדוק אותו בהשוואה לתיעוד שביאליק ראה לנגד עיניו. המונולוג של הנשים שמתארות את הבסיס לסצינה הזאת, לא שונה בהרבה ממה שמתואר כאן. הפרטים נמצאים כאן, כולל העובדה הנוראה הזאת, שבה הן מתארות שהן נאנסות לפני רצח, בזמן ואחרי רצח, ושהיה דבר כזה. ושבת לעיני אמה, ואם לעיני בתה וגם העובדה שהבעלים והחתנים ראו את הדבר הזה ולא עשו כלום. אז נשאלת השאלה מה עדיף בתיאור הפואטי הזה על עדות חיה של אדם, אישה, שאומרת דברים כאלה. הדבר המרתק במה שביאליק עשה לסיפור הזה, הוא לא בכך שהוא מחמיר או מחליש את התיאור. התיאור שהוא עושה, במהותו לא חזק יותר ממה שהן אומרות. אלא שהן מציגות את הדבר הזה כמין, זה דבר מאוד מפתיע, כמין דבר מובן מאליו. כמין דבר שציפו לו שיהיה והוא אמנם מתרחש, במהלכו של פוגרום, כי כך הוא מהלכו של פוגרום. והן משתמשות במושגים כמו "וכבר היה כך", "וכבר היה כך", "וכבר היה כך", כאילו יש איזו, יש איזה טקס, או יש איזה דקדוק לתהליך של פוגרום, וכל התיאור, הן היו אומרות גם וכבר נשמעו דברים על מות ישו, וכבר נשמעו דברים על דם במצות וכן הלאה. ביאליק רצה להוציא את ההקשר של השיר הזה מתחום ההסכנה לפוגרום. ולהביא אותו כעובדה חד פעמית שבו הדובר איננו מוכן לדבר הזה. והוא רוצה להפוך את גורלן של הנשים לדבר שנכנס אל תוך הקשר חדש. אל תוך הקשר של תעוד הפוגרום כארוע לאומי. ובתוך הארוע הלאומי הזה לומר קורבנות הפוגרום הן אמהות, ונשים וכלות. והן מרכז הטראומה. והן דווקא הדמויות שאינן מקבלות על ידי הדיבור הלאומי המסורתי, לא רק את הכבוד הראוי אלא בכלל את קולן. ולכן הוא גם מקצין כל כך את התפקיד הגברי העלוב, המאכזב. משום שעניינו החזק כאן הוא איננו בכוח, אלא בכבוד אנושי בתחושה של כבוד, בצלם של אדם. באדם כשומר, כאב, כבעל, זה הדבר שעליו הוא רוצה לזעוק כאן, ואת זה הדבר שהוא מבליט, כתמונה של עלבון לאומי גדול. המצב הגברי מול העלבון הזה של האנושיות הנשית. אני רוצה להוסיף עוד מימד אחר, לדיבור כאן, והוא הדיבור בלשון המקרא. כל אחד שם לב בוודאי לא רק לציטטות רבות, בעיקר מיחזקאל והדיבור מול הנביא יחזקאל, הנביא של לאחר החורבן, אלא לגובה הלשוני של השיר הזה שרוצה לדמות לשירה תנ"כית. אבל מצד שני, הביטויים התנ"כיים והמילים התנ"כיות לא מופיעות כצורתן, אלא הן עוברות איזו תמורה. עובר איזה שינוי. "קום לך לך", למשל. "לך לך מארצך אל הארץ", אז זה בא אל העיר "אל עיר ההרגה ובאת אל החצרות". הדברים עוברים או הקטנה, או הגדלה או שינוי עקרוני. ראו למשל את סיומו של הבית השני שמתבונן בשמש. "קפצת משם ויצאת, מעליות הגגות ההם "והנה הארץ כמנהגה, והשמש כתמול שלשום, "תשחט זוהרה ארצה." כל מי ששומע את הצירוף המילולי הזה דרך הצליל שומע את הפסוק על אונן, ששיחט זרעו ארצה. והפועל לשחט בבניין הזה בדיוק מופיע שם עם הצירוף זרעו. וכאן באותו צליל, מילה אחרת, זוהרה. תשחט זוהרה ארצה. ראו כמה מעניין וחתרני הוא השימוש בפסוק ההוא. קודם כל הוא לוקח ממנו הכל, כלומר את כל הסיפור. על המעשה האונן, על שיחוט הזרע לשווא. על היחס הזה לזרע. ואילו כאן מישהו עשה את זה ביחס לזוהר. שבמהותו הוא כאן זרע, המילה זרע נשמעת. מתחת למילה זוהר, והוא היא משחטת אותו ארצה. כלומר, האלוהות האור האלוהי, מעגלי הטבע נראים כאן כאיזה דבר שהוא בבחינת שיחוט הזרע. השפה התנ"כית עוברת על ידי הדבר הזה זעזוע עמוק. וזה עשוי מן השפה התנ"כית. אבל אנחנו שמים לב שהשימוש בה הוא חופשי, בצורה מאוד מאוד עצמאית, נועזת וגם חתרנית. "בעיר ההרגה" נתונה מאז שהיא נכתבה ויצאה לאור ועד היום, בתוך ויכוח גדול. והוויכוח הזה מעניין כמעט כמו השיר עצמו. האם השיר הזה באמת מבטא עמדה מוסרית? האם השיר הזה מזמין התנהגות של כוח מול הצער? האם השיר הזה לא בכלל מעליב את הקורבנות יותר מכל מה שמותר לעשות איתם? האם הוא בכלל עוזר לבני אדם? אולי הוא מייאש אותם, במקום שהם זקוקים לעידוד? אולי נכון הרבה יותר הוא כן לבכות בנוסח של קינה מסורתית מאשר לעורר כל כך הרבה רגשות קשים, יאוש, תחושה של עלבון וכיעור. הוויכוח הזה שאתם תכירו אותו דרך המאמרים שתקראו סביב הדבר הזה, גרעינו הוא באמת בתוך השיר הזה עצמו. כמו ב"בתשובתי" כמו ב"לבדי", כמו במקומות רבים ביאליק לא רוצה לעצור במקום סימפטי. המקום שבו הוא בוחר לפעמים בצורה מאוד נועזת הוא מקום של הרע או הרע לצורך משהו, אבל גם כאן זה מאוד בולט, מישהו שהוא לא עושה את הדבר הנעים הצפוי, או את הדבר המנחם הצפוי הוא רוצה ליצור תהליך שחלק ממנו הוא רוגז, חלק ממנו הוא כעס, הוא לוקח על עצמו את הזעזוע הזה מתוך הרגשה שהארוע הזה הוא כל כך רדיקלי, הוא מזעזע דברים כל כך עמוקים בתוך הציביליזציה, שהתגובה עליהם לא יכולה להיות עוד בדרך של תקינות, בדרך של איזו התנהגות הומניסטית. האדם עובר כאן איזו שלילה וגם השיר עובר איזו שלילה. ולכן גם האלוהות עוברת איזו שלילה. משהו כאן עובר זעזוע עמוק מאוד. אנחנו שמים לב. מבחינת האוריינטציה האומנותית, מה שמתרחש כאן הוא שיר מודרניסטי לגמרי. הוא מתרחש בתוך תקשורת מודרנית, והוא רוצה ליצור תהליך תקשורתי מודרני, והוא גם מדבר על אדם מודרני. שריגשותיו אינם פועלים באיזה דרך שהמסורת סללה כבר. לאמירת הרגשות בתוך הטקסים המסורתיים. אני רוצה לסיים את הדיבור על ביאליק בסיכום אחד שלא מתיימר כמובן להחזיק את הכל, אבל הוא רוצה כן ליצור איזו תמונה רחבה יותר. המושג "לאומי" שנוצר סביב ביאליק מסביב 1900 וקיבל את מלוא התוקף שלו אחרי השיר הזה, לא מובן היום באופן שבו התכוונו למילה הזאת בתחילת המאה ה-20. היום בתוך ההקשר הישראלי ובתוך העולם כולו, המילה לאומי, national, נציונאלי, מובן כקשור במדינה כלשהי, במנגנון מדיני, בקניין של מדינה על אדמה, במנגנון צבאי, במנגנון של כוח, במנגנון אדמיניסטרטיבי, בניהול, כמו שאנחנו מתייחסים למוסדות לאומיים, לביטוח לאומי, חינוך לאומי. מצד אחר המילה הזאת עומדת כקשורה בלאומי מול שמאלני למשל, לאומי כשהקוטב הקיצוני יותר הוא לאומני. אלה ההקשרים שבהם המילה "לאומי" נאמרת היום. המילה "לאומי" בתחילת המאה ה-20 נגעה רק בחלקים מאוד שוליים של המובנים המודרניים האלה. וכשהדוברים בני הדור ההוא רצו לדבר על לאומיותו של ביאליק, הם דיברו בעיקר על הצד הטראומטי ובעיקר על הצד הפגיע, החרישי, החולה, הפצוע של שירתו. רבים מהם מתייחסים על הזיקה בינו לבין הכאב של האדם היהודי בן הדור ההוא. יוסף חיים ברנר במאמר מאוד מרשים שהוא כתב על ביאליק במזמן מלחמת העולם הראשונה, "הנאמן", קורא לקשר הלאומי בין ביאליק והאדם היהודי נאמנות. הוא קורא למאמר הזה "הנאמן", והוא קושר את הנאמנות גם למושג "פצעים נאמנים". ופצעים איומים. הקשר בין שירת ביאליק ללאום נתפס אז כקשור דווקא בהצבעה אל היחיד בתוך הלאום, ולא אל הכלל של הלאום. ואת הדבר הזה אפשר להרגיש גם בשירים הלאומיים ביותר כמו "על השחיטה" ו"בעיר ההרגה" שרוצים לטפל בפירוש בשאלות לאומיות גלויות. מושג הלאום לכן, ב-1901, 1902, 1903, וגם בהמשך עמד על בסיס כמעט הפוך מאשר זה המובן בימינו. ועוד דבר שצריך להזכיר כאן, שהמשוררים שנתפסו כלאומיים בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 בתרבויות השונות, הונגריה או באיטליה, היו משוררים בדרך כלל לא מן המשובחים ביותר. הם היו, עסקו בצורה בדרך כלל מאוד פלקטית ותעמולתית באידאלים של גיבוש הלאומיות באותו זמן. לאומיותו של ביאליק היא שונה. והדבר הזה ניכר כמעט בכל משפט שהוא כתב, וגם בשירים האלה. היא תמיד מכילה גם ערעור גדול על עצם הקשר בין היחיד והכלל או בין היחיד והמסורת, וגם באיזה חישוף של אי התאמה. של סוגים רבים של אי התאמה. בין היחיד ובין המסורת, ובין מושג הקהילה המלוכד לכאורה כל כך. של היהדות בזיקתה למסורת. [אין קול]
