זה המקום להדגים שיר רומנטי שלם של ביאליק וזה גם המקום לקרוא שיר על שקיעה. שקיעה הפכה מאז העידן הרומנטי למרכז החוויות הריגשיות האנושיות. לא רק משום שהיא יפה, זה ששקיעה היא יפה, את זה ידעו גם הקדמונים. אלא שיש איזשהו קשר בין עמדת היסוד של האדם הרומנטי, לבין אותו מצב רוח שהרגע של סוף היום יוצר באדם הזה, זה מצב רוח שהאדם הרומנטי גם מטפח אותו. צריך לזכור כאן שהעידן הרומנטי איננו עשוי רק ממחשבות על טבע, רגש והתפקיד של מהפכנות בתוך הציוויליזציה. אלא שהוא דורש עוד אלמנט והוא אולי יסודי יותר מהם והוא שהרגשת היש של האדם בנויה על חיסרון מתמיד ועל הרגשה שהעיקר איננו. ולכן מצב הצבירה אפשר לומר של האדם הרומנטי הוא געגוע, הוא געגועים, הוא נהייה אל משהו. הוא התבוננות אל איזשהו דבר שיקשר אותו עם דבר אחר שהוא לא בנמצא. הדבר הזה נמצא בעבר או בעתיד או באין סוף או בדמיון או בחלום, הוא על כל פנים לא כאן. המקום שבו נמצא האדם הוא תמיד מקום פגום, חסר. לא צריך כמובן שיעור בספרות כדי לראות שזה מאוד מתאים, לענייני געגועים לארץ ישראל. את זה מנסח יהודה הלוי במאה ה-12 חזק יותר מכל אדם אחר בעברית. "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב". מצב הצבירה הקשור בגעגוע הלאומי הוא לכן רומנטי מעצם טיבעו. אלא שביאליק יוצר כאן שיר שבו האדם בערב השקיעה מצטרף אל חווית הגעגועים. הוא מקבל את המצבור הרעיוני והסגנוני הזה מן המוכן. כל אדם שכותב שיר רומנטי אחרי הרומנטיקה מקבל את זה מן המוכן. כבר בימיו והוא ידע את זה היטב, הרומנטיקה היא בת 80 או 90 שנה, היא כבר כמעט הייתי אומר, איזה אביזר תיאטרוני שמוציאים ומכניסים אותו מארון התפאורות ומשתמשים בו שוב לאיזו הפקה. אלא מה, חשוב להראות שהשירה העברית החדשה, היתה צריכה את הרומנטיקה. הרומנטיקה הזאת מיובאת מחדש אל תוך הציוויליזציה העברית שידעה היטב, שבאירופה הדבר הזה הוא כבר בבחינת ישן. מדוע זה מתרחש כך? משום שהחוויה הלאומית כחוויה תרבותית ופואטית קשורה ברומנטיקה ובסדר יומה ולכן הולך ומתרחש כאן איזה מין מצב משונה מבחינה היסטורית, אנחנו מרגישים שאנחנו קוראים שירים שבאווירתם הסיגנוני שייכים לאירופה ב-1820-1830. ואילו כאן זה סביב 1900. מצד שני זה לא שיר שרוצה להיות ישן. כלומר מה שביאליק וטשרניחובסקי עושים זה שהם כותבים שירה רומנטית אבל ביחד עם זה מיד עוברים באמצעותה, בתוכה וממנה הלאה אל תוך המודרניזם. כלומר יש כאן איזה זמן מיוחד, זמן של האומנות העברית. שהוא זמן לא אירופאי ולא מזרחי ולא סיני, הוא מין זמן שלה. היא מתרחשת באיזה מין סדר יום משלה שזקוק לחומרים מתקופות שונות בהיסטוריה העולמית. חלקם ארכאיים מאוד, תנ"כיים, חלקם מן הרנסאנס האיטלקי או הגרמני או הרוסי. חלקם מן הרומנטיקה ומכאן ואילך מהר מאוד הולכת וצומחת תחושה של הווה. השיר "בערוב היום" שאותו אני אקרא עכשיו הוא אותו שיר חוויה רומנטית של שקיעה יגון, אותו מקבל ביאליק מן העבר ובו ביאליק מכניס את חידושיו המיוחדים, המעודנים. אנחנו מרגישים איך השימוש בסגנון מקבל כאן עדכון ובעיקר שימוש מוסיקלי מרהיב. "בערוב היום. בֵּין עָבֵי אֵשׁ וְעָבֵי דָם הַשֶּׁמֶשׁ רַד "לִפְאַת הַיָּם, וְקַרְנֵי אוֹר בעַד הָעָב, כַּחֲנִיתוֹת מְמֹרָטוֹת רָב. "וַיַּשְׁקְ הַכִּכָּר נֹגַהּ זָךְ, וַיַּצֶּת-אֵשׁ בִּירַק הַסְּבָךְ. "עַל-רֹאשׁ הַחֹרֶשׁ יָצַק אוֹר, וַיַּתֶּךְ-אֵשׁ בְּמֵי-הַיְאֹר. "וַיְצַף אֶת-רֹאשׁ הַגִּבְעָה פָּז, בַּקָּמָה זָרַק זִיו וַיַּז. "וַיֵּט, וַיִּשַּׁק כְּנַף הַיּוֹם, וַיֵּרֶד חַי אֶל-פִּי הַתְּהוֹם "אָז יָבֹא כָל-הַיְקוּם בַּצֵּל, "הַלַּיִל הֹלֵךְ – בָּא הַלֵּיל, "וְרוּחַ קַל בָּא, נָשַׁב, נָס, וַיִּשַּׁק לִי וַיְגַל לִי רָז. "הוּא לָאַט עִמִּי: אֹמֶן, תֹּם "כְּקֶרֶן אוֹר בַּעֲרֹב הַיּוֹם. וִימֵי הַנֹּעַר, יֶלֶד טוֹב, "יָעוּפוּ חִישׁ כִּמְעוּף הָעוֹף. פֹּה נֶאֱלַח הַכֹּל, הַכֹּל סָג "יֶשׁ-עוֹלָם טוֹב שֶׁכֻּלּוֹ חָג. יֶשׁ-קֶרֶן בְּרוּכָה, פִּנַּת אוֹר, "שֶׁשִּׁמְשָׁהּ – צְדָקָה, רוּחָהּ – דְּרוֹר; שָׁם תַּרְתִּי מָקוֹם לְךָ וָלִי "קוּם נָעוּף יַחְדָּו, נִדְאֶה, בְּנִי! "לֹא זֹה הַמְּנוּחָה, עוּף מִפֹּה "אַךְ לָמָּה, לִבִּי, תִּדְוֶה כֹה? "מִי הֵטִיל בַּחֲדָרֶיךָ צֵל, אֲפֵלַת עַד "וְחֶשְׁכַת אֵל? מַדּוּעַ אַתָּה זָעֵף, סָר "יֵשׁ מֶרְחַב יָהּ – וּלְךָ הוּא צָר. "הֲלִרְאוֹת יֵרַע לְךָ בִּגְבֹר אֱשׁוּן הַחֹשֶׁךְ עַל הָאוֹר? "כִּי-מָה הַכְּאֵב וּמָה הַחֲלוֹם, "הַבָּאִים אַט עִם-צֵאת הַיּוֹם, הַבָּאִים אַט עִם-צֵאת הַיּוֹם, "אֶל-קַצְוֵי עַד, אֶל-אַחֲרִית יָם?". שיר השקיעה הזה מכיל אפשר לומר את כל מצרכים שמהם אורגים סצינה רומנטית טובה. שקיעה, יופי רב, זהב, דם, אש, העלמות האור, חושך, עכשיו הסמל הגדול של "הלב", המילה הזאת של הרומנטיקאיים, המקום שהופך מרכז ההוויה, כי בו כביכול עצור הרגש לא עזר אפילו לעידן המודרני לדעת שהלב אפילו ניתן להחלפה אולי אפילו במכשיר סינטטי. הלב הפך מאז לאיזה מן מחסן הרגשות, אלא שביאליק הופך את הסיפור הזה לסיפור מורכב מאוד. אנחנו שמים לב שכשהשמש שוקעת ונעלמת הוא פתאום עוזב את חומרי היופי הרבים האלה ופתאום הוא אורג מימד של אבל ואיזה מן הרגשה שקורה כאן דבר מסוכן. השמש השוקע, הנושק את כנף היום, כמו כנף מעיל, כמו כאילו היה זה שאול שמאבד את המגע עם שמואל, השקיעה הזאת להיקבר חיים פתאום בתוך התהום, החוויה הזאת מעוררת את כל השיר הזה מתרדמת המובן מאליו ופתאום הוא נהיה רציני מאוד ואז ביאליק מוסיף כאן דמות אופינית מן המיתולוגיה של השירה הרומנטית. "רוח". לא במובן של wind. אלא של איזה שד, איזה טרול כזה, כמו האלף המפורסם של גתה, מלך השדים, מלך שר היער, הארלקינג. השד הזה בא ומתקרב אליו ואומר לו בוא איתי, ממש כמו שר היער של גתה. והוא אומר לי "בוא ילד טוב, בוא איתי" "יש עולם טוב כולו חג. בוא שם תרתי מקום לך ולי". אנחנו, יש לנו מקום באותו מחוז נפלא של גן עדן, "בוא נעוף יחד" נדאה. הרוח מציע לאדם, לברוח מפה. זה כיסוף רומנטי אמיתי. איזו הרגשה שהרוח כלומר הגניוס של הרגע הזה, של השקיעה, של הריגוש הגועה, של תחושת המוות והאובדן קוראים לך לצאת מן המקום הזה אל אור אין סופי. עכשיו ביאליק אורג חלק שלישי. ובו הדובר באמצע הבית פתאום אומר לו: "לא! "עוף מפה! אני לא רוצה אותך, "אני לא זז מפה, אני נשאר." כמו בשיר שקראנו קודם 'בתשובתי', נדמה היה שאני צריך ללכת מפה אבל אני נשאר. עכשיו ביאליק עושה את בזיקה לעצם החוויה הרגשית של האובדן הווירטואלי הזה שהשמש השוקעת מחוללת, והוא פונה ללב. נדמה היה שאין דבר בנאלי יותר מאשר לדבר אל הלב. וביאליק עושה את זה באופן מפתיע בצורה שמפעילה, בצורה מאד עדינה את המושג חדרי הלב. שהם חלקי, חלקיו האנטומיים של הלב, אבל הוא אומר כך: "למה לי ליבי תדווה כה? "מי הטיל בחדריך צל, אפלת עד וחשכת אל?" פתאום הוא מתבונן פנימה אל הלב ויש בו חדרים, זה בית. זה לא חדרי הלב במובן הרפואי, אנטומי, זהו חלל התודעה. זהו הפנימיות האנושית. והשאלה לגביה היא כבר לא שאלה רומנטית, מאיפה בא הצל הזה אל תוך הנפש? מאיפה זה בא? אין לזה תשובה. השיר נשאר בחוסר תשובה. השיר שמתחיל כאיזה מן פאר עצום, בין עבי אש ועבי דם, איזה מן צבעים אופריים כאלה, מסתיים בליליות הזאת אבל הוא הופך אותה כל כולה למצב נפש פשוט מאד של התבוננות פנימית והפנים הופך יש הוא הופך לחלל, לא יותר מזה, זה העיקר. זה עניינו של השיר הלירי, הענוג הזה. ליצור את האני כדבר שהוא בבחינת יש, שתופס מקום ולכן התוך שלו מכיל חדרים. עכשיו, ראו כמה זה פשוט המקור שלו, לקחת את חדרי הלב ואת המושג הזה של צל ולהפוך את זה פתאום למקום במובן אחר, בית. וזה עניינו של השיר, כאן הסדר היום הגדול של שירת דור התחייה חוזר אל החזית. סדר היום שאומר, עניינה החשוב מכל של השירה, היא לתת לאדם בעברית, יכולת להגדיר רגש במילה. זאת אומרת,יכולתה של הלשון העברית להתמודד עם תודעתו של אדם מודרני. אנחנו ודאי נוגעים בהרבה רגשות בתוך פיוטים ובתוך תפילות אבל התפילות האלו מבטאות אדם בין 2000 שנה. המושגים שלהם לגבי הסיבות לבכי והסיבות לאובדן, או הסיבות לשמחה, קשורות קודם כל רק בחוויות לאומיות, דתיות ורק באירועים שהם אינם אירועים אישיים ובעיקר אוצר המלים שלהם לגבי התרחשות הפנימית שייכת באמת לתפיסת מהות האדם של העולם העתיק ביותר. כאן מדבר אדם עכשווי. את הרוח של הרומנטיקה הוא מסלק משתי סיבות. אחת כי הוא איננו רוצה לעזוב את המציאות והשנייה כי הוא כבר לא לגמרי רומנטי. משהו בשיר הזה מתחיל ברומנטיקה ומסיים בשאלה אני לא יודע מה קורה. אין תשובה לדבר הזה. "מה הכאב ומה החלום הבאים אט עם צאת היום ומושכים את הלב-אדם אל קצבי עד, אל אחרית ים?" סימן שאלה. סימן שאלה זה מקום שבו ביאליק מעז וגם רוצה לסיים שיר. הכתיבה של ביאליק, כפי שאתם שמים לב היא פתוחה, היא משאירה את עיקר ההתרחשות של השיר מעבר לכתוב. הגדרתו של שיר ביאליקאי היא מאד מעניינת. היא דורשת לא פירוש של מה שמתרחש בו כדבר סגור, אלא כמה שמתרחש בו כפתיחה של תהליך תודעתי שאיננו מסתיים בשיר. בעצם אי אפשר לפרש עד תום שיר ביאליקאי, הרבה פחות אפילו משיר של טשרניחובסקי. עד כמה שנדמה לנו מתוך איזו אינרציה של דיבור על ביאליק כמשורר לאומי, כאילו הוא מנסח רעיונות בשירתו, הדבר הזה רחוק אצל ביאליק יותר מאשר אצל משוררים אחרים בני הדור. הרעיונות שנמצאים בשיר נמצאים במצב מעורפל מאד ואילו עיקר השיר, איזו התחוללות רגשית באמצעות השיר והתחוללות של תחילתם של תהליכים תודעתיים, אסוציאטיבים שהשיר מחולל.
